בין מלחמת העולם ה 1 למלחמת העולם ה 2

ההתפתחות החקלאית המודרנית החלה עם פעולתו של אדם ייחודי במיוחד, החוקר ואיש ארגון ניל"י, אהרון אהרונסון, שגילה ב-1906 את אם החיטה בין מדפי סלעים באזור ראש פינה ולאחר מכן גם במורדות החרמון. הבוטנאי אהרונסון יישב סכסוך עתיק בעולם המדע לגבי מקורות החיטה והוכיח שתרמילי הזרעים נופלים מהשיבול על הקרקע כאשר החיטה מבשילה, והראה שתהליך הביות הראשוני של חיטת הבר היה טיפוח החיטה כך שהתרמילים לא יפלו מהשיבול בזמן ההבשלה. בדרך זו ניתן לקצור באופן פשוט ואפקטיבי את זרעי החיטה. לאחר התגלית המסעירה הצליח אהרונסון לגייס תרומות מארה״ב ובעזרתן הקים ב-1910 חוות ניסיונות חקלאי בעתלית. זו הייתה הפעם הראשונה שמחקר מדעי ישראלי מומן ע״י גופים מארה״ב.

ההסתדרות הציונית הקימה בתל אביב בשנת 1921 את מכון המחקר החקלאי המרכזי, שעבר בשנת 1932 לרחובות והפך למכון לחקר החקלאות של הסוכנות היהודית (כיום מינהל המחקר החקלאי).

בסוף שנות השלושים, בהתקרב מלחמת העולם השנייה, גבר הפחד מהפסקת היבוא ומניתוק ממקורות הזרעים מעבר לים, ונוצר חשש למחסור חמור בזרעים שיוביל למחסור תזונתי לישוב ולכן היה הכרחי לדאוג מידית לאספקה עצמית של זרעי ירקות.

בשנת 1939 הוקמה רשמית אגודת "הזרע", כיום ידועה בשם "חברת זרע ג׳נטיקס", אחת מחברות הזרעים הגדולות בעולם ובעלת ניסיון רב בתחום הזרעים. חברת הזרע הייתה משווקת עד שנת 1971 כמעט באופן מוחלט רק זני האבקה פתוחה (כיום ידועים כזרעי מורשת).

עם הקמת ההתיישבות החקלאית העברית בארץ ישראל התחילו הקיבוצים והמושבים הראשונים בגידול ירקות וגידולי שדה שונים. חוקרים רבים עסקו ביצור, טיפוח ובחירת זנים חדשים, אשר מקורם בזרעי מסורת מקומיים ערבים או זנים שיובאו מאירופה המערבית ולא התאימו בדיוק לגידול באקלים בארץ.

עגבניית מרמנד משובחת:

ישעיהו ארטן למד את סודות המסחר והטיפול בזרעים באירופה ובעיקר בהולנד, והקים בארץ ישראל בשנת 1924 בית מסחר לשיווק זרעים. לארטן היו שתי חנויות, האחת בתל אביב והשנייה בחיפה. ארטן הביא זרעים שונים של ירקות ממערב אירופה ומכר אותם למתיישבים, קנה זרעים ממשקים ומכר למשקים אחרים ואפילו ייצא זרעים לסוריה ולמצרים. מסופר שישעיהו ארטן הוא זה שהביא לארץ את זרעי העגבנייה "מרמנד" מחברת "וילמורן" בצרפת. באותה תקופה גידלו בארץ הנזירים באבו-גוש עגבנייה דומה שקראו לה "בנדורה".

חנקה לזרסון, קיבוץ בית אלפא, נכתב ב- 1964 -

״ביצור זרעי עגבניות ״מרמנד״ לשימוש עצמי, התחלנו בשנת 1935. בחרנו צמחים יפים ובריאים, בעלי יבול גבוה ולאחר הבשלת הפרי הפקנו מהם זרעים לעונה השנייה. נהגנו להשאיר גם כמה צמחי חצילים מהזן ״מלכה שחורה״ כדי לגדל מהם משתלה לעונה הבאה. בראשית אפריל 1937 הגיעה אלינו משלחת מהתחנה לחקר החקלאות ברחובות ובראשה ד״ר ש.הורוביץ. בתום העונה נתבקשנו לשלוח את הזרעים משני המינים לרחובות לשם המשך עבודת הטיפוח. זרעי עגבניות אלה נמסרו על ידי אנשי התחנה למשק "חפציבה" לשם ריבוי והמשך הסלקציה״.

מלפפון בית אלפא:

חנקה לזרסון, קיבוץ בית אלפא (1964) -

״מראשית צעדנו בבית אלפא גידלנו את המלפפון הדמשקאי הירוק באביב ובסתיו. טעמו היה טוב, אך צורתו בלתי אחידה. הזן המקומי היווה אוכלוסיה רב-גונית של טיפוסי פירות: ארוכים וקצרים, גליליים ובעלי צוואר, עם חריצים לאורך הפרי, באחוז ניכר של הפירות הייתה קליפה לבנה. בשנת 1931 התחלנו בטיפוח הזן. כמטרה ראשונה הצבנו לנו אחידות יתר של צורת הפרי, למדנו שבמידה וחלל הזרעים של המלפפון גדול יותר ביחס לעובי הציפה, טעמו עסיסי ומשובח יותר. ב-1936 התחלנו בהפצת זרעי המלפפונים, בני-טיפוחינו. מאז נמשכת ללא הפסקה עבודת הטיפוח של הזן והשמירה על רמתו. מדי שנה אנו נוהגים לזרוע באביב חלקה מיוחדת מכל שושלת לחוד מהזרעים של צמחי העלית שהצטיינו בעונה הקודמת. בזמן הגידול נערכות תצפיות ומעקב, לשם השוואת השושלות ותכונותיהן. מהצמחים המצטיינים מפיקים זרעי עלית לשנה הבאה, וזרעי ייסוד, לריבוי זרעי-אם. את זרעי האם אנו מוסרים לחברת ״הזרע״ לשם ריבוי והפצה בארץ ובחוץ לארץ״.

"לבסוף אזכיר את המטרות העיקריות: פוריות הזן, הטעם המשובח והיבול הגבוה, כל אלה מציינים את הזן שקראנו לו מלפפון בית אלפא".

מלון אננס יקנעם:

מלון אננס יקנעם תורבת ע״י נתן רבינוביץ, תושב יקנעם יליד רומניה בעל הכשרה חקלאית רשמית מצרפת. אננס יקנעם טופח מתוך מלון מסורתי תרבותי מקומי (בלאדי), אשר גודל על ידי חקלאים ערבים והיה ידוע כזן מקומי זהוב. במהלך טיפוח וסלקציה שנערכו על פני מספר שנים, הצליח רבינוביץ ברביית מלונים שאיכות הפרי ואחידותו עדיפה בהרבה על זה של המלון התרבותי. בסביבות שנת 1950 החל רבינוביץ' לייצר ביקנעם מלונים מהזן החדש שלו בצורה מסחרית תחת השם החדש- ״אננס״.

אננס יקנעם זכה לשבחים על טעמו היוצא מן הכלל, המתיקות והארומה שלו, והוא נחשב עדיף בהרבה על מלונים אחרים בישראל. הוא זכה להערכה רבה, המוניטין שלו התפשט על פני הגבולות הפוליטיים, שהיו לעתים קרובות עוינים, הזרעים הועברו בחשאי מישראל למדינות שכנות באזורים נרחבים של חקלאות בעל מסורתית. גם כיום המלון נמצא בשימוש נרחב כמקור לתאי נבט לגידולי דלועים בישראל ובחו"ל, והוא הפך לחלק בלתי נפרד מתעשיית ייצור הדלועים הבינלאומית.

אבטיח מלל״י:

אבטיחים הגיעו לארץ הקודש בימי הביניים ומהתקופה העותמאנית המוקדמת הם יוצאו לעולם. עד אמצע המאה העשרים, גדלו אבטיחים באופן מקומי בתנאי בעל.

האבטיח המלל״י נבחר בתוך שטח חקלאי מסחרי בכפר מל”ל, ע״י מרדכי זילברג וברוך בורשטיין. מקורו של האבטיח כנראה כתוצאה של האבקה מקרית בשדה בין זן מסורת תרבותי ערבי מקומי ׳Mahasni׳ לבין הזן ׳Chilean Black׳ הדומה למלל"י חיצונית. כבר בשנות ה-50 היה זן זה המקובל ביותר בישראל והחליף את הזנים המקומיים הערבים עד הופעתו של אבטיח ״קרימזון״ שהוחלף מאוחר יותר באבטיחים ללא זרעים. כיום זרעי אבטיח לפיצוחים מיוצרים מאבטיח מלל״י והוא משמש כמאביק ביצור אבטיחים טריפלואידים, ללא זרעים.

 

מלפפון שמשון:

שמשון הוא זן מורשת ישראלי הטופח ב-1965 ע״י פרופסור עזרא גלון ממכון וייצמן. עזרא חקר את הבקרה הגנטית והפיזיולוגית של קביעת המין בצמחי מלפפון, מחקר שהוביל לפיתוח זני מלפפונים חדשים, שחלקם מגדלים עד היום. השם "מלפפון שמשון" ניתן לו בעקבות החוזק הרב שלו, בדומה לשמשון הגיבור. חוץ מטעמו הנפלא, המלפפון בעל עמידות גבוהה בפני וירוס CMV ו- WMV2.

חשוב לציין שבאותם שנים של פיתוח מלפפון שמשון יצא לראשונה בשוק הישראלי מלפפון היברידי (מכלוא) ראשון בשם ״דלילה״ ומשם הסיפור של זרעי המורשת הלך ונשכח.

ובזאת מסתיים סיפורם של זרעי המורשת, בעשורים האחרונים מגוון זרעי המורשת בעולם הולך ומתדלדל לנוכח ההתפתחות של חקלאות מסחרית מודרנית. החקלאות המודרנית מעדיפה לשבח תכונות ספציפיות המתאימות לייצור מסחרי, והרבה זנים הוזנחו ונכחדו מההיסטוריה. ה-FAO-

(Food and Agriculture Organization of the United Nations) חשף ש-75% מהמגוון הגנטי החקלאי נכחד במהלך המאה ה-20. כיום מעריכים כי מעל ל-90% מזרעי המורשת כבר נכחדו מהעולם.

 

מי אנחנו?

ארגון זרעי מורשת מאמין בחשיבות של שימור המורשת התרבותית שלנו באמצעות זרעים. המטרה שלנו היא לזהות, לשמר ולקדם זרעי מורשת המגיעים מארץ הקודש. אנו מוכרים זרעי פירות, פרחים וירקות אשר נחשבים נדירים ובסכנת הכחדה באזור המזרח התיכון, על מנת לקדם את המורשת התרבותית הקשורה בזרעים הללו. אנו נתמכים על ידי החברים בארגון שאוספים, מגדלים ומשמרים זרעים יקרים אלו.